ביהמ"ש העליון החמיר עונשו של עופר חוגי שהורשע בקבלת דבר במרמה וזיוף

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        הערעור מכוון כנגד הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא). בכתב האישום נכללו ארבעה אישומים. באחד מן האישומים הורשע המערער במסגרת הסדר טיעון, ומאישום אחר זוכה. הערעור מופנה, אפוא, כלפי הרשעתו של המערער בשני האישומים הנותרים הנוגעים לעבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. המערער משיג גם על גזר הדין אשר לטענתו החמיר עמו יתר על המידה.

           מנגד מערערת המדינה בע"פ 3044/07 על קולת העונש שנגזר על המערער. ואלה העובדות הנוגעות לערעורים, כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי בשתי הפרשיות נשוא הערעור. 

פרשת המכללה הטכנולוגית

2.        במסגרת יוזמה רחבה לשיפור שילובה של האוכלוסייה החרדית בשוק העבודה, יזם משרד העבודה והרווחה (להלן: המשרד), בתחילת שנת 1998, את הקמתו של בית ספר חרדי טכנולוגי. בית הספר יועד לקלוט תלמידים אשר נפלטו ממסגרות חינוך אחרות ולהציע להם מסגרת המעניקה הכשרה מקצועית בתחומי החשמל ותחזוקת המחשבים, לצד לימודי קודש. הרעיון הוצג בעתו בפני הרב ראובן אלבז, נשיאן ומנהיגן של עמותות החינוך "נראה אור" ו"אור החיים" (להלן: העמותות), הפועלות תחת מטרייתה של רשת "מעיין החינוך התורני" (להלן: הרשת) מיסודה של תנועת ש"ס, והלה הביע את נכונותו להירתם לטובת פרויקט. משנתן את הסכמתו הכללית ליוזמה, הפנה הרב אלבז את אנשי המשרד אל המערער - "מנכ"ל העל" של העמותות כלשון כתב האישום - אשר היה לדמות הדומיננטית בפרשה זו; הן בניהול פעילותן של העמותות הן בעבודתן מול המשרד.

           כבר בראשית הדרך סוכם כי עמותת "אור החיים" תקים שני בתי ספר; אחד המיועד לבנים (להלן: המכללה) - הוא העומד ברקע פרשה זו - ואחר המיועד לבנות. הלימודים במכללה תוכנן שיתחילו עם פתיחת שנת הלימודים תשנ"ט בחודש ספטמבר 1998. במסגרת ההכנות לפתיחת שנת הלימודים התקיימו בין המשרד למערער ישיבות ונערכו סיורים משותפים. בפגישה בין המערער לנציגי המשרד שהתקיימה ביום 21.1.1998 נקבע כי מתכונת הלימודים תשלב בין לימודי קודש, לימודים עיוניים-כלליים - כגון אנגלית ומתמטיקה - ולימודים טכנולוגיים (להלן:הפרוגראמה). כן סוכם כי בתי הספר יתוקצבו בהתאם לנהלים ולקריטריונים של המשרד.

           חרף הסכמה זו - מעמדו של המשרד וחלקו בפרויקט לא היו ברורים לאורך כל הדרך. ביום 25.6.1998 שיגר מנכ"ל המשרד, יגאל בן שלום, מכתב אשר בו הוא נסוג למעשה ממחויבותו של המשרד כלפי המכללה מפאת מגבלות תקציב. על החלטה זו עתרה קבוצת רשתות חינוך - שלא כללה את העמותות - לבג"ץ בדרישה לבטל אותה. אף בתוך המשרד התעוררה מחלוקת בין המנכ"ל לבין הגורמים המקצועיים, ובמיוחד בינו לבין מנהל האגף להכשרה מקצועית במשרד, יוסף פרחי (להלן: פרחי), אשר ביקר את ההחלטה לסגת מן התוכנית בחריפות. גלגוליה של פרשה זו - שהסתיימה בפשרה בבג"ץ 7924/98 - חורגים ממסגרת דיון זה ודי לציין כי במסגרת הפשרה האמורה החל המשרד לתקצב את המכללה רק בסוף חודש דצמבר 1998, שלושה חודשים לאחר פתיחת שנת הלימודים.

3.        חרף מכתבו של המנכ"ל והעובדה כי לא הועברו לעמותות כספים, נמשכה מעורבותו של המשרד בהקמת המכללה בתקופה שתחילתה בסוף חודש יוני 1998 וסופה בשלהי חודש דצמבר 1998. בהוראתו של פרחי המשיכו פעולות הליווי והפיקוח על המכללה מתוך תקווה כי הפרויקט יחזור אל מסלולו המתוכנן בשלב מאוחר יותר. המערער מצדו המשיך אף הוא בעבודתו מול אנשי המשרד והציג את עצמו כמי שפועל על-פי הסיכומים המקוריים להקמת המכללה. אולם דוחות הפיקוח של מפקחי המשרד הצביעו על ליקויים חמורים בהתנהלותן של העמותות אשר לא עמדו בסיכומיהן עם המשרד. כך למשל, מתכונת הלימודים במכללה עד לחודש ינואר 1999 כללה לימודי קודש בלבד, זאת בניגוד להתחייבותו של המערער בפני הממונה על הכשרה מקצועית במחוז ירושלים והדרום, נעים ג'ונה (להלן: ג'ונה), שניתנה כחודש לפני פתיחת שנת הלימודים, כי כבר מתחילת שנת הלימודים יתקיימו במכללה לימודים עיוניים. בסמוך לתחילת תקצוב המכללה, נודע גם לגורמי המשרד כי הסיכויים להקמת מגמת חשמל המתוכננת קלושים, נוכח פרופיל התלמידים במכללה, והוסכם שמגמה זו תומר במגמת מנהל.

           בכך לא תמו הליקויים בהתנהלותן של העמותות תחת ניצוחו של המערער. מדוחות הפיקוח של גורמי המשרד עלה עוד כי התנהלותה של המכללה לא רק שלא תאמה את הפרוגראמה, אלא שהיא היתה בלתי תקינה באופן כללי. כך, נכתב בדוח הביקורת שכתב בן ציון קובלנץ (להלן: קובלנץ) - המפקח הפדגוגי שהיה אמון על ביקורת המכללה מטעם המשרד - כי אין למכללה מנהל, לא מתקיימים בה לימודים עיוניים או טכנולוגיים, וכי 70 התלמידים שנקלטו בה לומדים לימודי קודש בלבד. על רקע זה הגדיל המערער עשות והציג בפני אנשי המשרד גורמים שונים בתור מנהלי המכללה, אף שמעולם לא שימשו בתפקיד זה. עוד העיד קובלנץ כי לא היו למכללה מזכירות וקו טלפון. מכאן שהתנהלות העמותות חרגה הן מהסיכומים הפרטניים בנוגע למכללה הן מאמות מידה ניהוליות כלליות.

4.        לאחר גיבוש הפשרה בהליך העתירה שהביאה להעברת הכספים לעמותות, העניק פרחי ארכה לכלל בתי הספר הרלבנטיים, להנהגת מתכונת הלימודים המתוכננת, עד לחודש אפריל 1999. אולם, למעט הארכה שניתנה לעניין מתכונת הלימודים, הוחלו יתר הסיכומים בין העמותות למשרד, לרבות נהלי התקצוב, מיד עם תחילת העברת הכספים. על סמך רשימת המורים שהעביר המערער למשרד עוד קודם לכן נקבע כי רף התקצוב שלו זכאית המכללה הוא הרף הגבוה ביותר. כמו כן, העביר המערער מדי חודש יומני נוכחות ממוכנים של תלמידים (להלן: יומני התלמידים). יומנים אלו היו אמורים לשקף את יומני הנוכחות הידניים שמולאו באופן שוטף בכיתות על-ידי מורי המכללה, ושימשו כמרכיב נוסף לצורך חישוב הסכומים שהועברו לעמותות. לפי נהלי המשרד, הושוו יומני התלמידים בסוף שנת הלימודים ליומנים הידניים כדי לוודא את מהימנותם של דיווחי הנוכחות.

           החל מחודש אפריל 1999 החלו להתקיים במכללה לימודים עיוניים במתכונת מצומצמת. המערער גייס את אליהו נזרי (להלן: נזרי) - פעיל בעמותות - לנהל את המכללה במשרה חלקית והלה גייס מספר מורים שלימדו מקצועות עיוניים למשך 2-3 שעות ביום. בתקופה זו המשיכו גורמי הפיקוח במשרד להתריע על כך שהמכללה אינה מתנהלת באופן תקין ושלא מתקיימים בה לימודים טכנולוגיים בהתאם לפרוגראמה. התרעות אלו הגיעו לשיאן במכתב ששיגר קובלנץ ביום 15.6.1999 לממונים עליו שבו המליץ להסיר את תמיכתו ואת אחריותו של המשרד למכללה.

5.        לקראת סוף חודש יוני 1999 ביקש שמואל מונס (להלן: מונס) - רכז פיקוח הנוער במחוז ירושלים של המשרד - לקבל לידיו את יומני הנוכחות הידניים לצורך ביצוע נוהל הביקורת שתואר לעיל. כאשר הועברו היומנים הידניים לידיו התגלה כי הם ריקים. מונס ביקש לפסול את היומנים הידניים, אך לבסוף הם הוחזרו למערער על מנת שישלים בהם את החסר. כאשר היומנים הידניים הוחזרו עלה החשד שהם מזויפים. 

           ביום 11.8.1999 התקיימה פגישה בנוכחות ג'ונה, סגנו, קובלנץ ואחרים שבה נדונו נושא היומנים ועניין החריגה ממתכונת הלימודים המתוכננת במכללה. בעקבות הפגישה הומלץ על סגירת המכללה. במקביל, התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 20.8.1999 כתבת תחקיר שעסקה בחשד לתקצוב כפול של המכללה על-ידי המשרד ומשרד החינוך. כתבה זו הביאה את מנכ"ל המשרד להורות על הקמת ועדת בדיקה ועל הפסקת התשלומים למכללה. סך הכספים שהועברו למכללה עד אותו מועד עמד על סכום של 998,644 ש"ח.

פרשת מימון ההסעות לבתי הספר של העמותות

6.        במועדים הרלבנטיים לאישום השני שבו הורשע המערער, קבע מנכ"ל משרד החינוך כי בשנת הלימודים תשנ"ח יהיו זכאים ילדי גני החובה ותלמידי בתי הספר היסודיים להסעה מביתם למוסד שבו הם לומדים. הנחיותיו של מנכ"ל משרד החינוך כללו אמות מידה לזכאות זו ובהן המרחק בין מקום המגורים למוסד הלימודים, וחלופות התחבורה הציבורית.

           על-מנת לזכות בתקצוב משרד החינוך להסעים היה על מנהלי מוסדות החינוך לקבל את אישורה של הרשות המקומית המתאימה. אישור זה ניתן על סמך רשימות התלמידים הזכאים להסעה (להלן: רשימות הזכאות), שבהן צוינו המרחקים בין מקום מגוריהם למוסד. לאחר שאישרה הרשות המקומית את רשימת הזכאות, היה על המנהלים לערוך מעין מכרז הכולל שלוש הצעות מחיר ולהעבירן לרשות המקומית כדי שזו תקבע את הזוכה. ביחס למוסדות רשת "מעיין החינוך התורני" נקבע נוהל שונה. את מקומה של הרשות המקומית בנוהל הרגיל תפסה הרשת, והיא זו שאישרה את רשימות הזכאות וקבעה את הצעת המחיר הזוכה. בהתאם לאישורו של האחראי על ההסעות ברשת, בדבר עמידתם של התלמידים הכלולים ברשימה בקריטריונים, היה משרד החינוך מעביר את תקציב ההסעות לרשת, וזו העבירה את הכספים למוסדות. בתי הספר של העמותות, שכאמור פעלו תחת חסותה של הרשת, פעלו לפי נוהל זה. 

7.        בשנת הלימודים תשנ"ח הועברו לרשת רשימות זכאות כוזבות שנחזו כרשימות שהוכנו על-ידי מנהלי בתי ספר של העמותות. ברשימות אלו "נופח" מספר התלמידים הזכאים להסעות וזאת בדרך של רישום מרחקים כוזבים בין מקום מגוריהם של התלמידים לבין מוסדות החינוך שבהם למדו. בתוך כך, זייף המערער הצעות מחיר במסגרת המכרזים ודאג כי חברת "המימד העשירי" שבבעלותו תזכה בהם. את הרשימות ואת הצעות המחיר העביר המערער לאחראי על ההסעות ברשת, יהודה ישראלי (להלן: ישראלי). לאחר אישורו של ישראלי הועברו הכספים, ששולמו על-ידי משרד החינוך לרשת, מידי הרשת לחברת "המימד העשירי". בניגוד להנחיות משרד החינוך, שכר המערער מסיעי משנה ושילם להם סכומים נמוכים מהסכומים שהועברו לחברת "המימד העשירי", ובכך הגדיל את רווחיה. דפוס פעולה זה חזר על עצמו במספר בתי ספר בערים שונות, לרבות אחד שהתברר כי כלל לא פעל באותה שנה, ובסך הכל התקבל מידי משרד החינוך סכום של כ-2,000,000 ש"ח בפרשה זו.  

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

8.        בשל מעורבותו של המערער בפרשת המכללה הוא הורשע בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בית המשפט קמא בחן את יסודות העבירה על סמך התשתית העובדתית שלעיל וקבע כי המערער הציג בפני גורמי המשרד מצגי שווא בדבר מהלכים שבוצעו לכאורה לשם הקמת המכללה ובדבר התנהלותה בפועל. מצגים אלו כללו, בין היתר, פגישות עם נציגי המשרד שבהן נטל המערער על עצמו אחריות להקמת המכללה, העברת רשימות כוזבות שעל-פיהן תוקצבה המכללה, והצגת שווא של פעילים מהעמותות כאילו היו מנהלי המכללה.